פסק-דין בתיק פש"ר 2517-07

לפני ערעור שהגיש עו"ד בלייכר, הנאמן על הסדר הנושים בחברת יפה גן בע"מ (להלן: " המבקש" ו" החברה", בהתאמה) על החלטתו של עו"ד מימון, הנאמן על נכסיה של יפה טשכמר בפש"ר (להלן: " הנאמן, ו" החייבת"), לפיה נדחתה תביעת החוב שהגיש המבקש (להלן: " תביעת החוב"). המבקש עותר לקבל את תביעת החוב.  

תמצית העובדות הצריכות לעניין :

החייבת ובעלה, מנחם טשכמר ז"ל (להלן: " הבעל"), היו בעלי מניות של החברה. בחודש פברואר 2006 ניתן צו להקפאת הליכים לחברה והמבקש מונה לנאמן על הסדר הנושים (פר"ק 1124/06).  עניינה של תביעת החוב הוא חוב הבעל לחברה בסך של כ- 860,000 ש"ח, וזאת לפי הרשום בכרטיסי החברה. הנאמן טוען כי החייבת התחייבה לשלם את החוב מתמורת מכירת נכס בבעלותה שאותו ירשה (להלן: " החוב", " ההתחייבות" ו" הנכס", בהתאמה). על יסוד ההתחייבות, נרשמה על זכויות החייבת בנכס בפנקס רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת המבקש.

בית המשפט (כב' השופטת אלשיך), בהחלטתו מיום 11.5.11, קבע כי הכספים שהתקבלו ממכירת הנכס, לאחר תשלומים שונים שאינם דרושים להחלטה,  יועברו לקופת הסדר הנושים של החברה. ערעור שהגיש הנאמן על ההחלטה התקבל, ובפסק הדין בערעור (ע"א 4835/11), קבע בית המשפט העליון כי יתרת הכספים ממכירת הנכס, תועבר לקופת פשיטת הרגל של החייבת. עוד קבע בית המשפט העליון שמעמדו של המבקש הינו כשל נושה רגיל, שאינו מובטח. בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון, הגיש המבקש תביעת חוב לנאמן, על יסוד התחייבותה של החייבת לשלם את החוב. הנאמן בדק את תביעת החוב לגופה ודחה אותה. בין יתר נימוקי הנאמן נאמר שאין מדובר בחוב של החייבת לחברה כי אם של הבעל, וכי ההתחייבות עולה כדי הענקה פסולה, כמשמעותה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: " הפקודה"), משום שניתנה בעת שהחייבת נתונה בחדלות פירעון, ומשכך דינה להתבטל.

בערעור שלפני טוען המבקש, כי בעת מתן ההתחייבות לא הייתה החייבת חדלת פירעון, ומכל מקום  אין המדובר בהענקה פסולה בשל התקיימות החריג הקבוע בסעיף 96 (ג)(2) לפקודה. יתרה מכך, לטענת המבקש, החוב האמור הינו חוב משותף לחייבת ולבעל כאחד, הן מכוח הצהרותיהם, והן מכוח הלכת השיתוף החלה בעניינם.

הודעת הערעור שהגיש המבקש הייתה חסרה אסמכתאות מהותיות לשם בירור טענות שונות שהעלה המבקש. לפיכך, ובעקבות החלטתי מיום 18.11.13, הגיש המבקש מסמכים נוספים, שגם הם לא היו מלאים ושלמים. עם זאת, לא ראיתי מקום לעכב את מתן ההחלטה עד מתן ההבהרות נוספות, שכן החומר שהוגש די בו לטעמי כדי לגבש הכרעה מושכלת בערעור.

לאחר שעיינתי בעמדות שני הצדדים ונתתי את דעתי לכלל הטענות, כפי שעלו מכתבי הטענות וצרופותיהם, הגעתי לידי מסקנה כי יש לקבל את הערעור, שכן לטעמי יש לראות את חוב הבעל לחברה כחוב משותף לו ולחייבת, ואנמק:

החייבת והבעל התייחסו לחוב של הבעל כמשותף לשניהם, וזאת בין היתר בכתב הגנה שהגישו  לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב והמרכז, במסגרת תמ"ש 58760/05 יפה גן בע"מ נ' טשכמר . את התביעה באותו הליך הגישו אחיה וגיסתה של החייבת נגדה ונגד בעלה, בגין חוב לכאורה שהחייבת והבעל היו חייבים כלפיהם, לאחר ש"משכו" כספים מהחברה. החייבת והבעל הכחישו בכתב ההגנה את החוב, ולחלופין טענו שמדובר בחוב לחברה, ולא כלפי התובעים. יצוין בהקשר זה כי החייבת והבעל החזיקו ב- 50% ממניות החברה, וגיסתה של החייבת החזיקה ב-50% נוספים. מעיון בכתב ההגנה עולה כי התייחסות החייבת והבעל לחובו של  הבעל כמשותף לשניהם עוברת כחוט השני לאורך כתב ההגנה ועולה מלשונו בבירור, ואציין רק חלק מעמדות החייבת והבעל:

בסעיף 6:

" כל החוב הנטען של הנתבעת 1 (החייבת - א.א.) והמנוח... הינו לכל היותר חוב כלפי החברה עצמה ..."

(ההדגשה במקור - א.א.).

בסעיף 35:

" הנתבעים (החייבת והבעל - א.א.) יטענו כי כל הבירור שנעשה נועד אך להבהיר ולבחון את החוב הנטען של הנתבעים כלפי החברה"

(ההדגשה אינה במקור - א.א.).

בסעיף 64:

" הנתבעים (החייבת והבעל - א.א.) יטענו כי השלימו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם ואף מעבר לכך ; וכי למעשה נטלו על עצמם הרבה מעבר לחובם האמיתי לחברה"

(ההדגשה אינה במקור - א.א.).

עינינו הרואות, כי התייחסותם של החייבת והבעל לחוב הינה באופן חד משמעי כאל חוב משותף. אדגיש שכתב ההגנה נתמך בתצהירה של החייבת, המאמת את העובדות שנטענו בו "מידיעתי האישית ו/או לאחר עיון במסמכים המצויים ברשותי" (סעיף 3 לתצהיר). הצהרת החייבת והבעל לא נסתרה, הנאמן לא חלק על האמור בתצהיר, לא הובאו ראיות הסותרות את שנאמר בתצהיר ומשכך יש לאמץ את האמור בו.

יתרה מזאת; הנאמן אישר בסעיף 17 להחלטה שהינו: